פרק ו'

המקור לדין שוגג הקרוב למזיד

בגמרא בב"ק (לב:) מובאת ברייתא:

הנכנס לחנותו של נגר שלא ברשות ונתזה בקעת וטפחה על פניו ומת פטור

ואם נכנס ברשות חייב

כלומר, מדובר על אדם שנכנס לחנותו של נגר, ומתוך עבודתו של הנגר ניתזה, שלא בכוונה, חתיכת עץ והרגתו^[75].

ר' יוסי בר חנינא מפרש שבסיפא, כשנכנס ברשות, אין חייב גלות, אלא "חייב" הכוונה היא שכאשר לא מת הנכנס, חייב הנגר בארבעת תשלומי החובל- נזק, צער, ריפוי ושבת, ואם מת הנכנס, פטור הנגר מגלות אפילו אם נכנס ברשות. טעמו של ר' יוסי הוא

לפי שאין דומה ליער, יער זה לרשותו נכנס וזה לרשותו נכנס זה לרשות חבירו נכנס

כלומר, כיוון שההורג פעל ברשותו שלו, והנכנס נפגע במקום שאינו רשותו, אין הדבר דומה למקרה שבתורה, ואין ההורג גולה.

רבא אינו מסכים לפירוש זה לדברי ר' יוסי. לדבריו אדרבה, בברייתא אשמת ההורג גדולה יותר מאשר במקרה המתואר בתורה, כיוון שידע הנגר שהנהרג נכנס, שהרי נכנס ברשות. לכן מסביר רבא שר' יוסי בר חנינא התכוון שפטור מגלות לא משום שאינו אשם, אלא משום שמעשהו הוא שוגג הקרוב למזיד, שאין גלות מכפרת עליו.

נמצאנו למדים מדברי רבא, שחוץ מהאנוס, ומהשוגג הגולה, ישנו גדר נוסף של רוצח שמצד אחד אינו נהרג, כיוון שלא הרג בכוונה, אך מצד שני אינו גולה כיוון שמעשיו חמורים מדי ואין בגלות בכדי לכפר עליהם. וכך כותב הרמב"ם בהלכות אלה.

הרמב"ם פוסק עוד מסברה, שאף כל אותם רוצחים שלא ניתן להורגם בגלל בעיות טכניות בהתראה וכדומה, אם הרגם גואל הדם פטור. הסברה לכך היא מקל וחומר מהורג שלא בכוונה, שכן הורג בשוגג הקרוב למזיד אינו מוכנס לכיפה, ואילו אותם רצחנים דינם חמור יותר (עי' לעיל פרק ד הלכה ח). ולכן אם גואל הדם שהרג את ההורג בשגגה הקרובה למזיד אינו חייב עליו, כל שכן שאינו חייב על הריגת הרוצחים שדינם הכנסה לכיפה.

הרמב"ם פוסק כאן עוסק שהרוצח בעד אחד שהרגו גואל הדם, אינו נהרג עליו. הראב"ד מקשה עליו, שהרי אם רק עד אחד העיד עליו שרצח, אין לנו כלל וודאות שהדבר נכון, ומאין הרשות לגואל הדם להורגו? על רקע קושיה זו, מפרש הכסף משנה שאין הכוונה שעד אחד מעיד עליו, אלא מדובר ב"עדות מיוחדת", כלומר, של שני עדים שלא ראו את המעשה כאחד, מקרה בו ישנה ודאות מספיקה בכדי לאסור את הרוצח (ראה לעיל פרק ד הלכה ח-ט).

הזורק אבן והסותר את כותלו והמית

הגמרא (ב"ק לב:) מביאה את המשנה (מכות ח.) בכדי להקשות על דברי רבא, שחידש ששוגג הקרוב למזיד מעשיו כה חמורים עד שאינו גולה כלל:

הזורק את האבן לרשות הרבים והרג הרי זה גולה

הגמרא מניחה שזריקת אבן לרה"ר היא שוגג הקרוב למזיד, כיוון שסביר שברשות הרבים מצויים אנשים ומישהו יכול להיפגע, ובכל זאת המשנה במכות אומרת שגולה. רב שמואל בר יצחק מנסה להסביר שאין הדבר קרוב למזיד כיוון שזריקת האבן היתה תוך כדי סתירת כותלו, או בלילה, או באשפה (שמצויים בה אנשים אך לא רבים כמו ברה"ר), אך הגמרא דוחה ואומרת שבכל המקרים הנ"ל היה עליו להתבונן ולהיזהר, ומשלא עשה כך הרי הוא קרוב למזיד, ובכל זאת גולה, בניגוד לדברי רבא.

לבסוף מעמיד ר' פפא, שהמשנה במכות מדברת במקרה מאד מסויים:

באשפה העשויה להפנות בלילה ואינה עשויה להפנות ביום ואיכא דמיקרי ויתיב.

מזיד לא הוי דהא אינה עשויה להפנות ביום.

אנוס נמי לא הוי דהא איכא דמיקרי ויתיב.

כלומר, מדובר בו אדם סתר כותלו לאשפה^[76]. ומדובר בסותר כותלו ביום, ובאשפה שדרך אנשים להיות שם בלילה.

המאירי מסביר, שמדובר במקרה בו גם ביום אפשר וימצאו באותה אשפה אנשים. לכן מצד אחד אין מדובר בשוגג הקרוב למזיד, משום שאין דרך אנשים להימצא שם ביום, אך גם אין זה קרוב לאונס, כי לעיתים יכולים להימצא שם אנשים.

גם ברמב"ם ניתן להבין באופן דומה, כלומר- אם "אין הרבים מצויים" בשעת המעשה, אזי נחשב הוא כאנוס, אך אם רק "אין דרכה להפנות", הרי שאפשר שמישהו בכל זאת יהיה שם, ולכן הוא שוגג וגולה.

הממציא את עצמו ונהרג

בדין הרוצח בשוגג נאמר בתורה

"וְנִדְּחָה יָדוֹ בַגַּרְזֶן לִכְרֹת הָעֵץ וְנָשַׁל הַבַּרְזֶל מִן הָעֵץ וּמָצָא אֶת רֵעֵהוּ וָמֵת" (דברים יט ה)

בגמרא (ב"ק לג.) מובאת ברייתא הלומדת מפסוק זה דין פטור מגלות:

'ומצא' פרט לממציא את עצמו מכאן אמר רבי אליעזר בן יעקב מי שיצתה אבן מתחת ידו והוציא הלה את ראשו וקיבלה פטור^[77]

כלומר, המילה "ומצא" שבפסוק אמורה כלפי הברזל הנושל מן הקת ונע לכיוון הנפגע. הפסוק מייחס לברזל הדומם את "מציאת" הנפגע, כיוון שלא ההורג כיוון אותו במזיד. אמנם, אם היה מעורב גם הנפגע בכך שנכנס למסלול התנועה של הברזל לאחר שזה יצא מידי ההורג, הרי ההורג פטור מגלות^[78]. מלשון הרמב"ם בהלכה ו'- "שהרי היה לו לעיין ואחר כך יזרוק" משמע שדעתו שטעם הדין הוא שאם הופיע הנהרג לאחר זריקת האבן, לא יכול היה הזורק להיזהר^[79].

שונא שהרג

בגמרא (מכות ז:) מובאת ברייתא הדורשת את הפסוק העוסק ברוצח בשוגג-

וְאִם בְּפֶתַע בְּלֹא אֵיבָה הֲדָפוֹ אוֹ הִשְׁלִיךְ עָלָיו כָּל כְּלִי בְּלֹא צְדִיָּה (במדבר לה כב)

מהמילים "בלא איבה" לומדת הברייתא שאם ישנה איבה בין ההורג לנהרג, אין להורג דין רוצח בשוגג והוא אינו גולה.

במקביל, נאמר במשנה (מכות ט:)

השונא אינו גולה,

רבי יוסי אומר השונא נהרג מפני שהוא כמועד,

רבי שמעון אומר יש שונא גולה ויש שונא שאינו גולה

זה הכלל כל שהוא יכול לומר לדעת הרג אינו גולה ושלא לדעת הרג הרי זה גולה

בגמרא מובאת ברייתא המבהירה את דברי רבי שמעון

תניא כיצד אמר רבי שמעון יש שונא גולה ויש שונא שאינו גולה?

נפסק- גולה, נשמט- אינו גולה

כלומר, לדעת ר' שמעון לא בכל מצב אנו מניחים שהשונא הרג תוך רשלנות פושעת ממש. כדוגמה, מדובר על שונא שהפיל דבר מה על הנהרג. אם קרה הדבר מתוך שנשמט דבר מה מידו, אנו חוששים ששמטו בכוונה ולכן דינו חמור והוא אינו גולה. אמנם, אם החבל או החפץ נקרע, כך שחלק נשאר ביד ההורג וחלק נפל על הנהרג, במצב זה אין חוששים שעשה את מעשהו מדעת, ודין השונא כדין כל אדם.

על חילוק זה בין "נשמט", החמור, ל"נפסק" הקל, מקשה הגמרא מדברי ר' שמעון במקום אחר

ר' שמעון אומר לעולם אינו גולה עד שישמט מחצלו מידו

כלומר, לפי דברי ר' שמעון האלה, רק על שמיטת חפץ על חבירו גולים, ומשמע שבמקרה של "נפסק", אנו אומרים שמדובר באונס, ופוטרים מגלות את ההורג בין אם הוא אוהבו של הנהרג ובין אם הוא שונאו^[80].

בתשובת הגמרא קיימות בין הראשונים שתי גרסאות- גרסת רש"י וסיעתו מחד גיסא, וגרסת ר' חננאל וסיעתו מאידך גיסא^[81]. ההבדל המרכזי ביניהם הוא, שלפי רש"י, במקרה שנפסק החבל אין חוששים שהשונא עשה את מעשהו בכוונה, ולכן אין הבדל בין שונא לאוהב. זאת להבדיל מבמקרה בו שמט ההורג את החבל מידו, בו אין השונא גולה כי חוששים שעשה את מעשהו בכוונה. לעומת זאת, לפי ר' חננאל, ההבדל בין שונא לאוהב קיים בין בנפסק ובין בנשמט. במקרה שנפסק החבל, אם מדובר באוהב אנו רואים זאת כאונס גמור, ופטור מגלות, ואם מדובר בשונא אנו חוששים שהחבל לא נבדק היטב ומחייבים גלות^[82]. ב"נשמט", אם מדובר בשונא, אינו גולה כי קרוב הוא למזיד, ובאוהב גולה, כי אין חוששים שעשה זאת בכוונה.

הרמב"ם פוסק כחכמים כנגד ר' שמעון, שהשונא אינו גולה בין ב"נפסק" בין ב"נשמט". אמנם, מלשון הרמב"ם "חזקתו שהוא קרוב למזיד" יש לדייק שבמקום בו ברור שלא ידע השונא את זהות האדם אותו הוא הורג או שברור שלא היתה לו שליטה על מי יפול וכדומה, אף לפי הרמב"ם יגלה השונא.

המשנה במסכת מכות אינה מגדירה מיהו השונא. לעומתה, המשנה במסכת סנהדרין פוסלת שונא לעדות על חבירו (לפי דעת ר' יהודה) ומגדירה ששונא לעניין זה הוא כל שלא דיבר עם רעהו שלושה ימים. רוב הראשונים ובכללם הרמב"ם, למדו ממשנה זו את הגדרת השונא גם לענייננו^[83].

ההורג בקרן זווית

נאמר בפסוק

וְאִם בְּפֶתַע בְּלֹא אֵיבָה הֲדָפוֹ אוֹ הִשְׁלִיךְ עָלָיו כָּל כְּלִי בְּלֹא צְדִיָּה (במדבר לה כב)

לומדת הברייתא (מכות ז:) "ואם בפתע- פרט לקרן זווית".

הראשונים נחלקו בפירוש הדבר-

מרש"י משמע שבכדי להתחייב בגלות צריכים ההורג והנהרג להיות סמוכים זה לזה מבעוד מועד, כך שידע ההורג להיזהר ("בפתע- בסמוך"). לכן, בקרן זווית, כיוון שלא ראה ההורג את הנהרג מבעוד מועד, לא יכול היה להיזהר והרי הוא קרוב לאונס ופטור.

לעומת זאת, הרמב"ם כותב שבקרן זווית פטור הרוצח כיוון שהוא קרוב למזיד. ופירוש הדברים לשיטתו, שהפסוק מחייב גלות דווקא כאשר בא המעשה לידי הרוצח "בפתע", כלומר ללא אפשרות להתכונן. לכן, אם היה הרוצח הולך בסכין שלופה בידו ופנה בקרן זווית במקום שאינו יכול לראות את הבא מולו, הרי זו רשלנות פושעת שיכולה היתה להימנע בקלות.

דחפו בגופו

הברייתא הנ"ל (ראה בנושא הקודם) לומדת מהפסוק בבמדבר- "הדפו- שדחפו בגופו".

רש"י, המאירי והריטב"א מפרשים שהכוונה שלמרות שדחפו בגופו עדיין נחשב הדבר שוגג וגולה.

אחרת מבין הרמב"ם. לדעתו כוונת הלימוד שבברייתא הוא "פרט לדחפו בגופו". כלומר, כוונת הפסוק לומר שרק אם הדפו חייב גלות, אך אם דחפו בגופו אין זו הדיפה וקרוב הדבר למזיד. ההבדל בין הדיפה לבין דחיפה היא, כנראה, שדחיפה היא מעשה אקטיבי הנעשה מתוך דעת יותר מאשר הדיפה.

נתכוון לזרוק שתים וזרק ארבע

אותה הברייתא מפנה גם לפסוק שבשמות:

וַאֲשֶׁר לֹא צָדָה וְהָאֱלֹהִים אִנָּה לְיָדוֹ וְשַׂמְתִּי לְךָ מָקוֹם אֲשֶׁר יָנוּס שָׁמָּה (שמות כא יג)

מכאן לומדת הברייתא "פרט לנתכוון לזרוק שתים וזרק ארבע".

רש"י במסכת מכות מסביר שמשמעות הכתוב שחייב בגלות רק מי שזרק בלי להיות מודע לכך שהנפגע נמצא באזור, אך מי שזרק ביודעין לעברו של הנפגע או בקרבתו, פטור מגלות כיוון שקרוב הוא למזיד^[84]. בדרך זו הלכו רוב הראשונים.

הנימוקי יוסף (בבא קמא יא: מדפי הרי"ף) מסכים עם פירוש זה ומבאר שפטור מגלות מדין קרוב למזיד אך ורק כאשר הזורק ידע שמצויים אנשים במקום אליו התכוון לזרוק, אך אם לא ראה אף אדם או שלא ידע שמצויים שם אנשים, גולה אפילו נתכוון לזרוק ארבע ובאמת זרק ארבע.

רש"י במסכת בבא קמא (כו:) מביא פירוש נוסף, הפוך מפירושו שלעיל. לפי פירוש זה כוונת הברייתא שאותו שנתכוון לזרוק שתים וזרק ארבע חייב גלות, ובאה הברייתא ללמדנו שהוא אינו קרוב למזיד.

המתכוין להרוג בהמה והרג אדם והאומר מותר

בסוגיית הגמרא במכות (ז:) מובאת ברייתא העוסקת בפירוש הביטויים המתארים את מצב גמירות דעתו הנדרש של המחוייב גלות-

תנו רבנן- "[וְנָס שָׁמָּה רֹצֵחַ מַכֵּה נֶפֶשׁ] בִּשְׁגָגָה" (במדבר לה יא) - פרט למזיד.

"[וְזֶה דְּבַר הָרֹצֵחַ אֲשֶׁר יָנוּס שָׁמָּה וָחָי אֲשֶׁר יַכֶּה אֶת רֵעֵהוּ] בִּבְלִי דַעַת" (דברים יט ד)- פרט למתכוין.

הגמרא מפרשת את הלימוד של "פרט למתכוון"- "פרט למתכוין להרוג את הבהמה והרג את האדם לכותי והרג את ישראל לנפל והרג בן קיימא"^[85].

בנוסף מפרשת הגמרא את הלימוד "פרט למזיד", שהכוונה היא פרט לאומר מותר, כלומר לאדם שהרג מתוך מחשבה שאין איסור בדבר^[86]. הגמרא מסבירה שביאור זה תלוי במחלוקת האמוראים-

אביי סובר שהאומר מותר נחשב אנוס. לעומתו רבא סובר שהאומר מותר נחשב קרוב למזיד.

ברור שלדעת אביי לא ניתן לומר שהברייתא התכוונה לאומר מותר בדברה על "מזיד"^[87]. רק לשיטתו של רבא יש מקום להבין שה"מזיד" שבברייתא הוא האומר מותר.

הגמרא (שם ט.) מסבירה שחילוקי הדעות בענין האומר מותר משליכים לעניין ההורג אדם מתוך מחשבה מוטעית-

כסבור בהמה ונמצא אדם, כנעני ונמצא גר תושב,

רבא אומר- חייב. אומר מותר קרוב למזיד הוא.

רב חסדא אומר- פטור. אומר מותר אנוס הוא.

כלומר, הגמרא מקשרת בין המחלוקת באומר מותר, לבין דין ההורג במחשבה שלפניו אדם או חיה שאין חייבים על הריגתו.

רש"י מסביר את הקשר- מי שסובר שאומר מותר קרוב לאונס, כיוון שבשעת מעשה לא ידע שאסור, יפטור גם את הסבור שבהמה לפניו ונמצאת אדם כיוון שאף הוא לא ידע את משמעות מעשיו בזמן עשייתם. אמנם, מי שפוסק שאומר מותר חייב, הרי זה משום שהוא מצפה שלפני עשיית המעשה יברר האם מותר או אסור לעשותו. לפי דעה זו יתחייב אף ההורג אדם וסבור שבהמה לפניו, כיוון שהיה עליו לברר היטב לפני מעשה מי הוא זה העומד לפניו.

הרמב"ן מעלה אפשרות נוספת- ה"אומר מותר" שבסוגייתנו אינו כל אדם שסבור שמעשיו אינם אסורים, אלא דווקא כגון דא, שסבור שבהמה הוא ונמצא אדם. במקרה זה, ורק במקרה זה, סובר רבא שחייב, שכן היה יכול לברר בנקל מי הוא זה העומד לפניו^[88]. אמנם, אם סבר שמותר לו להרוג משום שטעה בהלכה וכדומה, בזה לא סבר רבא שחייב^[89]. כן מובא גם בריטב"א (ז:).

המקרה של "כסבור בהמה ונמצא אדם" הוא מקרה בו היה יצור אחד מול ההורג, הוא חשב שמדובר בבהמה ובסוף הסתבר שמדובר באדם. במילים אחרות, המעשה של ההורג היה לפי התכנון, אלא שלא היה מודע לתוצאה. הראשונים דנים גם במקרה מקביל בו היו אדם ובהמה לפניו ונתכוון להרוג את הבהמה ומעשיו לא עלו לפי התכנון והרג את האדם. התוספות (ט. ד"ה "ורב חסדא") פוסקים שלמקרה כזה התכוונה הגמרא בדף ז: הלומדת "בבלי דעת- פרט למתכוין"^[90] ומסבירה שמדובר ב"נתכוון להרוג בהמה והרג אדם" (עיין לעיל). מהתוספות משמע שלהבדיל מהמקרה בו סבור שלפניו בהמה והסתבר שמדובר באדם, בו רבא סובר שהדבר קרוב למזיד, במקרה בו לפניו שני גופים- אדם ובהמה, ונתכוון להכות בבהמה והלכה מכתו על האדם, מדובר בשוגג הקרוב לאונס.

הרמב"ם כותב את דין "נתכוון להרוג גוי או בהמה ונמצא ישראל" כסעיף של דין "נתכוון להרוג את זה והרג את זה". לעיל () עסקנו בדין זה בו פוסק הרמב"ם כר' שמעון שפטור ממיתה. עוד כתבנו את דברי הגמרא שלדעת רבי שמעון פטור ממיתה בין בגוף אחד (שטעה בזיהוי של מי שעומד לפניו) ובין בשני גופים (שעמדו לפניו שנים ונתכוון להרוג את האחד והרג את חבירו). לפי זה, נראה שמה שפוטר הרמב"ם כאן בגלות בנתכוון להרוג בהמה ונמצא אדם מתוך שקרוב למזיד, אף בזה מדובר בין בגוף אחד ובין בשני גופים. לפי זה חלוק הרמב"ם על דברי התוספות הנ"ל שהסביר שבשני גופים מדובר בקרוב לאונס.

הריגה בשוגג ברשותו של ההורג

המשנה במכות (ח.) עוסקת בהורג בשוגג שזרק אבן בחצרו שלו-

זרק את האבן לחצרו והרג

אם יש רשות לניזק ליכנס לשם- גולה

ואם לאו- אינו גולה,

שנאמר "ואשר יבא את רעהו ביער" (דברים יט ה)-

מה היער רשות לניזק ולמזיק ליכנס לשם אף כל רשות לניזק ולמזיק להכנס לשם,

יצא חצר בעל הבית שאין רשות לניזק (ולמזיק) ^[91] ליכנס לשם

בסוגיית הגמרא בבבא קמא (לב:) מובאת ברייתא המדברת באותו עניין-

הנכנס לחנותו של נגר שלא ברשות ונתזה בקעת וטפחה על פניו ומת פטור

ואם נכנס ברשות חייב

על הברייתא מובאים דברי רבי יוסי בר חנינא-

אמר רבי יוסי בר חנינא חייב בד' דברים^[92] ופטור מגלות

שתי דרכים מועלות בגמרא להבין את היחס בין דברי רבי יוסי בר חנינא לבין הברייתא-

דברי ר' יוסי בר חנינא נאמרים על הסיפא. כלומר, אפילו אם נכנס הנפגע ברשות, חייב הנגר רק ד' דברים אם נפצע הנפגע ולא מת, ואם מת פטור מגלות^[93]. לפי הבנה זו, חלוקה הברייתא על המשנה שבמסכת מכות. בעוד שהמשנה במכות מחייבת גלות את ההורג ברשותו שלו אדם שנכנס אליו ברשות, הברייתא פוטרת את ההורג מגלות.

כמה הסברים נאמרו בראשונים בכדי לתרץ כיצד מעמיד ר' יוסי את הברייתא בדרך הסותרת לכאורה משנה מפורשת-

התוספות (ב"ק לב: ד"ה "דלא") מסבירים שהמשנה במכות עוסקת במקרה בו יש רשות כללית לנהרג להיכנס למקומו של ההורג, ולכן שם גולה ההורג. אמנם בברייתא שבבבא קמא מדובר במקרה חמור יותר, בו הנכנס ביקש וקיבל, לפני זמן לא רב, רשות כניסה מהנגר, והרי הוא צפוי להיכנס בכל רגע. במקרה כזה הנגר קרוב למזיד ולכן אינו גולה.

הראב"ד (מובא בשטמ"ק שם) מחלק אחרת אך באופן דומה. לדבריו במשנה במכות מדובר בכגון שיש רשות עקרונית לנהרג להיכנס לרשותו של ההורג אך ההורג לא ידע בבירור שהוא שם בשעת המעשה. לעומת זאת, בברייתא שכאן מדובר בכגון שהרגיש הנגר בכניסתו של הנהרג, ולכן עליו להיזהר יותר, ואם לא עשה כך הרי הוא קרוב למזיד ואינו גולה.

דברי ר' יוסי בר חנינא נאמרים על הרישא. כלומר, אם נכנס הנפגע שלא ברשות ומת, פטור הנגר מגלות, אך אם נפצע ולא מת, חייב עדיין ד' דברים. לעומת זאת, אם נכנס ברשות ומת, חייב הנגר גלות. הבנה זו עולה בקנה אחד עם המשנה במכות שאף בה נאמר שחייבים גלות על הנכנס ברשות ופטורים מגלות על הנכנס שלא ברשות.

הגמרא בבבא קמא (שם) ממשיכה ומביאה ברייתא, הנראית כחולקת על פשט המשנה במכות ועל ההסבר השני בדין הנכנס לחנותו של נגר (לפיהם חייבים גלות על הנכנס ברשות)-

הנכנס לחנותו של נפח ונתזה ניצוצות וטפחה לו על פניו ומת פטור ואפילו נכנס ברשות

הגמרא מסבירה שמדובר במקרה בו הנהרג הוא שוליית הנפח וזאת לאחר שהנפח ביקש ממנו לצאת והוא נמנע מלצאת. הנפח פטור משום שסביר להניח שלאחר שהרב מבקש מהשוליה לצאת, הוא אכן עושה זאת. אמנם, אם הנהרג היה בן אדם אחר, שאינו שוליה, היה הנפח חייב גלות, כיוון שלא ניתן לסמוך על זה שסתם אדם ישמע לבקשת הנפח ויצא^[94].

הרא"ש (סימן יא) פוסק כדרך הראשונה בסוגיה בבבא קמא (שר' יוסי בר חנינא אמר על הנכנס ברשות שחייב בד' דברים ופטור מגלות). לפי זה יש לחלק לפי אחד החילוקים (של התוספות או של הראב"ד) שהובאו לעיל, כך שעל הנכנס ברשות לעיתים חייבים גלות, ולעיתים פטורים מגלות (מדין קרוב למזיד).

הרמב"ם פוסק כדרך השניה (שר' יוסי בר חנינא מחייב ד' דברים במקרה שנכנס הנפגע ללא רשות), ולכן לפיו לעולם חייבים גלות על הנכנס ברשות.

דרך עליה ודרך ירידה - מבוא

אומרת המשנה במכות (ז.):

היה מעגל במעגילה ונפלה עליו והרגתו, היה משלשל בחבית ונפלה עליו והרגתו, היה יורד בסולם ונפל עליו והרגתו- הרי זה גולה.

אבל אם היה מושך במעגילה ונפלה עליו והרגתו, היה דולה בחבית ונפסק החבל ונפלה עליו והרגתו, היה עולה בסולם ונפל עליו והרגו- הרי זה אינו גולה.

זה הכלל- כל שבדרך ירידתו גולה, ושלא בדרך ירידתו אינו גולה.

כלומר, חיוב גלות הוא דווקא כאשר ההורג גרם למוות תוך כדי הורדת חפץ או ירידתו שלו עצמו כלפי מטה, אך אם קרה הדבר תוך כדי תנועה כלפי מעלה, פטור מגלות.

בגמרא (ז:) מסביר שמואל שדין זה נלמד מהנאמר בתורה

אוֹ בְכָל אֶבֶן אֲשֶׁר יָמוּת בָּהּ בְּלֹא רְאוֹת וַיַּפֵּל עָלָיו וַיָּמֹת וְהוּא לֹא אוֹיֵב לוֹ וְלֹא מְבַקֵּשׁ רָעָתוֹ (במדבר לה כג)

ממנו למדים שצריך שיפיל ההורג דבר מה על הנהרג בכדי שיתחייב גלות.

בסוגיה בדף ט:, מציע רב חסדא שגר תושב שהרג בדרך ירידה יגלה ושגר תושב שהרג בדרך עליה יהרג. רבא חולק וטוען שלא יכול להיות שהדין בדרך עליה יהיה חמור יותר מאשר בדרך ירידה. ומשמע שחלוקים האמוראים האם הפטור מגלות בדרך עליה נובע מכך שמדובר בשוגג הקרוב לאונס, כרבא, או שמדובר בשוגג הקרוב למזיד, כרב חסדא^[95].

הרמב"ם הולך בדרכו של רבא, ומסביר שבדרך ירידה החפץ יורד מהר יותר בטבעו וזהו מצב מועד לסכנה אשר בו צריך היה ההורג להקפיד יותר. לעומת זה, בדרך עליה פטור מגלות מכיוון "שזה כמו אנוס הוא שאין זה דבר הקרוב להיות ברוב העתים".

עליה שהיא צורך ירידה

נאמר בפסוק, לגבי רוצח בשוגג

וְאִם בְּפֶתַע בְּלֹא אֵיבָה הֲדָפוֹ אוֹ הִשְׁלִיךְ עָלָיו כָּל כְּלִי בְּלֹא צְדִיָּה (במדבר לה כב)

מהמילים "או השליך עליו", לומדת הברייתא (מכות ז:)- להביא ירידה שהיא צורך עליה.

כלומר, אפילו אם ההריגה היתה בדרך ירידה שנעשתה לצורך עליה, גם כן גולה. רש"י מסביר שהכוונה לתנועת ירידה של המניף קרדום שאין מטרתה לחבוט לאדמה אלא לקחת תנופה בכדי לשוב ולהרימו כלפי מעלה^[96].

בהמשך, פותר ר' יוחנן בעזרת לימוד זה שאלה ספיציפית, לגבי אדם שהיה עולה בסולם ותוך כדי כך ניתָק אחד משלבי הסולם, נפל על אדם אחר והרגו, שמקרה זה נחשב כירידה לצורך עליה ודין ירידה לו וחייב גלות.

רש"י מסביר שבדוגמה זו מדובר ב"דרך ירידה" כיוון שהעולה דוחק את השליבה כלפי מטה, אך היא "לצורך עליה", כיוון שמטרתו של ההורג היא לעלות בסולם^[97].

בהמשך מובאות שתי ברייתות חלוקות המתייחסות למקרה זה (של העולה בסולם וניתק אחד השלבים ונפל למטה והרג), האחת פוטרת והשניה מחייבת. בתחילה הגמרא מנסה ליישב, שמדובר בדיוק במחלוקת הנ"ל, האם מקרה זה (דהיינו ירידה לצורך עליה) נחשב כדרך עליה או דרך ירידה. אמנם הגמרא חוזרת בה ומעלה כמה אפשרויות אחרות לתרץ-

(א) כ"ע עליה היא ולא קשיא- כאן לניזקין כאן לגלות,

(ב) איבעית אימא (אם תרצה אמור) הא והא לגלות (שתי הברייתות מדברות על גלות) ולא קשיא, הא דאתליע (היה מותלע) הא דלא אתליע,

(ג) ואיבעית אימא הא והא דלא אתליע ולא קשיא הא דמיהדק (שהיה שלב הסולם מהודק) והא דלא מיהדק

מאפשרות א' משמע, ששתי הברייתות מסכימות שהמקרה המתואר נחשב "דרך עליה", זאת בניגוד לדברי ר' יוחנן שהובאו לעיל, שהגדיר את המקרה של העולה בסולם ונפלה שליבה כירידה לצורך עליה אשר דין ירידה לה.

רש"י גרס באפשרות ב' "הא והא לגלות" (כפי שמופיע לפנינו), והסביר, שכאשר שלב הסולם מותלע (אפשרות ב') או שאינו מהודק (אפשרות ג'), הרי הוא נכפף כלפי מטה כאשר דורכים עליו, ואז מדובר בדרך ירידה, כיוון שהאדם הדורך מניע את החפץ המזיק כלפי מטה בדורכו עליו. נמצא, שלפי אפשרויות ב' וג', אכן גולים על ירידה לצורך עליה (בהתאמה לדברי הברייתא שלעיל), אלא שאם שלב הסולם מהודק ולא מותלע, אין כאן דרך ירידה כלל.

הרמב"ם מסביר באופן שונה. ראשית, הרמב"ם כנראה גורס באפשרות ב' "הא והא לנזקין" ולכן החילוק בין שלב תקין לשלב שאינו מותלע או מהודק, אינו רלוונטי לדיני גלות אלא רק לחיובי נזיקין^[98]. כמו כן, מגרסה זו נובע שלעניין גלות, האפשרות הרלוונטית היא א', הקובעת שדין העולה בסולם ונפלה שליבה והמיתה נחשב כדרך עליה, ופטור בו מגלות, בניגוד לדברי ר' יוחנן שלעיל. ואכן, כך פוסק הרמב"ם להלכה, שהעולה בסולם ונפלה שליבה והמיתה, פטור מגלות. בנוסף פוסק הרמב"ם באופן כללי, שירידה לצורך עליה דין עליה לה ולא דין ירידה^[99].

דרך עליה וירידה מלפניו ומאחריו- "קצב שהיה מקצב"

הגמרא (שם) מביאה ברייתא עם ארבע גרסאות, העוסקת בקצב שהניף קופיץ, פגע בשגגה באדם אחר והרגו-

קצב שהיה מקצב...

לפניו- חייב, לאחריו- פטור.

לאחריו- חייב, לפניו- פטור.

בין לאחריו בין לפניו- חייב.

בין לאחריו בין לפניו- פטור.

הגמרא מתרצת שאין מחלוקת בין הגרסאות, ולדעת הכל בדרך ירידה חייב גלות, ובדרך עליה פטור, אלא מדובר בארבעה מקרים שונים-

במקרה א' מדובר בירידה לפניו ועליה מאחוריו, במקרה ב' מדובר הפוך- בעליה לפניו ובירידה מאחוריו, במקרה ג' מדובר בירידה מלפניו ומאחוריו, ובמקרה ד' בעליה מלפניו ומאחוריו (ולקמן נבאר).

הראשונים נחלקו בהבנת תשובת הגמרא, ונסביר את דבריהם על ידי חלוקת פעולת הקצב לארבעה חלקים-

הנפת הקופיץ אחורה עד לשיא הגובה.

המשך הנפת הקופיץ אחורה תוך הורדתו אל מאחורי גבו של הקצב.

תחילת פעולת החבטה- הנעת הקופיץ בעוצמה מאחורי גבו של הקצב ועד לשיא הגובה מעל ראשו.

סיום פעולת החבטה, הורדת הקופיץ בעוצמה מלפניו של הקצב והנחתתו על הבשר.

רש"י מפרש שדרך ירידה היא כאשר הקופיץ יורד (שלבים 2 ו4), ודרך עליה היא כאשר הוא עולה (שלבים 1 ו3).

הרמב"ם חולק ומסביר ששלבים 1 ו2 נקראים דרך עליה למרות שהקופיץ עצמו נע בהם מעלה ומטה. לעומתם שלבים 3 ו4 נקראים דרך ירידה, למרות ששוב, הקופיץ עצמו נע בהם מעלה ושוב מטה^[100].

סומא שהרג

במשנה (מכות ט:)

הסומא אינו גולה דברי רבי יהודה, ר' מאיר אומר גולה.

בגמרא מוסבר שגם רבי יהודה וגם רבי מאיר לומדים מהפסוק "בְכָל אֶבֶן אֲשֶׁר יָמוּת בָּהּ בְּלֹא רְאוֹת" (במדבר לה כג), אלא שרבי יהודה מוציא מפסוק זה את הסומא, כלומר לומד שהכוונה לאדם שמסוגל לראות שגרם לנזק מבלי שראה שהוא מזיק, ולעומתו רבי מאיר מרבה מפסוק זה את הסומא, כלומר לומד שמדובר אפילו במי שאינו רואה^[101].

הרמב"ם פוסק כרבי יהודה.

היתה אבן מונחת בחיקו ועמד ונפלה והמיתה

בגמרא (בבא קמא כו:) מובאים דברי רבה-

היתה אבן מונחת לו בחיקו ולא הכיר בה ועמד ונפלה...לענין גלות פטור...

הכיר בה ושכחה ועמד ונפלה...לענין גלות חייב,

דאמר קרא "בשגגה" מכלל דהוה ליה ידיעה והא הויא ליה ידיעה.

כלומר, מהנאמר "וְנָס שָׁמָּה רֹצֵחַ מַכֵּה נֶפֶשׁ בִּשְׁגָגָה" (במדבר לה יא) משמע שהרוצח הגולה הוא כזה שהיתה לו המודעות לאפשרות של גרימת הנזק, ולכן אם היתה אבן מונחת בחיקו ולא ידע ממנה בכלל, ועמד ונפלה והמיתה, פטור מגלות. הרמב"ם פוסק כדברי רבה אלה.

"ונשל הברזל"

הכתוב בפרשת שופטים מתאר סיטואציה של רצח בשוגג שגולים עליו:

"וַאֲשֶׁר יָבֹא אֶת רֵעֵהוּ בַיַּעַר לַחְטֹב עֵצִים וְנִדְּחָה יָדוֹ בַגַּרְזֶן לִכְרֹת הָעֵץ וְנָשַׁל הַבַּרְזֶל מִן הָעֵץ וּמָצָא אֶת רֵעֵהוּ וָמֵת הוּא יָנוּס אֶל אַחַת הֶעָרִים הָאֵלֶּה וָחָי" (דברים יט ה)

במשנה (מכות ז:) חולקים רבי וחכמים בפירוש הסיטואציה המתוארת בפסוק:

נשמט הברזל מקתו והרג,

רבי אומר אינו גולה וחכמים אומרים גולה.

מן העץ המתבקע,

רבי אומר גולה וחכמים אומרים אינו גולה

כלומר, אם נפל הברזל מקת הגרזן והמית, לדעת חכמים זוהי הסיטואציה עליה מדברים הכתובים ולכן גולה, ולדעת רבי אינו גולה. רבי סובר שהכתובים מתכוונים למקרה אחר- "מן העץ המתבקע" (להלן יבואר המקרה), אשר בו גולה ההורג. לעומתו, סוברים חכמים שדווקא במקרה זה אינו גולה.

בגמרא מוסבר שרבי לומד ש"העץ" שבפסוק איננו הקת, גם מכך שלא נאמר "ונשל הברזל מעצו" וגם משום שהוא מניח שמדובר באותו העץ שבתחילת הפסוק- "...לחטוב עצים..."^[102].

בפירוש המקרה של "מן העץ המתבקע", בו רבי מחייב גלות וחכמים פוטרים, נחלקו הראשונים-

רש"י ועמו ראשונים רבים כותבים שהכוונה למקרה בו הגרזן התיז חתיכת עץ והיא הלכה והמיתה.

לעומת זאת מהרמב"ם משמע שהכוונה למקרה בו הגרזן עצמו (כולו או רק הברזל) נהדף מהעץ עליו הכה והלך והרג^[103].

המאירי מסביר שבכל מקרה מחמיר רבי יותר מאשר חכמים. כלומר, כאשר נשמט הברזל מקתו, לדעת רבי קרוב למזיד ופטור מגלות (כיוון שנשילתו היא סימן לכך שלא היה מהודק דיו) ולדעת חכמים חייב גלות כיוון שאין אשמתו גדולה כל כך. כמו כן, במקרה בו נשל מהעץ המתבקע, בו נשל הברזל תוך כדי הכאה, סובר רבי שאין הוא קרוב למזיד משום שיכול להיות שהברזל היה צמוד בחוזקה ונשמט רק מעצמת המכה, וחכמים אף מקילים ואומרים שקרוב הוא לאונס.

הגמרא ממשיכה ומביאה את דברי רב פפא, שמחלוקת רבי וחכמים תהיה גם במקרה בו זרק אדם רגב לדקל, להשיר בו תמרים, ותמרים נשרו והרגו. חכמים יסברו שפטור כיוון שלא הרגב עצמו הוא שהרג, ואילו רבי יסבור שחייב, שהרי בדומה לתמרים שבדוגמה זו, גם הברזל (או פיסת העץ המתבקע) שהרג, לא הותז מכוחו הישיר של הכורת.

הרמב"ם פוסק כחכמים, ולכן אם נשמט הגרזן מקתו גולה, ומן העץ המתבקע אינו גולה. כמו כן במקרה של נשירת התמרים, כיוון שלא הרגב שנזרק הוא שהרג, הזורקו אינו גולה.